על פי המוסכמות שהתגבשו בעולם ועל פי הדין הבינלאומי, בנסיבות של מלחמה צודקת, מותר להפעיל כוח הרסני וקטלני כנגד האויב, אך הדבר כפוף לכמה תנאים. התנאי הראשון הוא שכוח זה מקדם מטרה צבאית ראויה. הכנעה של האויב, השמדה של מחסן תחמושת, הגנה על העורף האזרחי וכיבוש שטח בעל ערך אסטרטגי הן דוגמאות למטרות כאלו.
התנאי השני הוא שהפעלת הכוח הכרחית לשם השגת המטרה, ולא ניתן להשיגה בדרך פחות אלימה. לכן, במלחמה מותר להרוס ולהרוג רק כ"אילוץ צבאי לשם מטרה אסטרטגית ראויה".
התנאי השלישי הוא כיבוד הניטרליות של אזרחים ותשתיות אזרחיות, תוך מתן הגנה מיוחדת לצוותים רפואיים, חולים ופצועים שאינם מהווים איום, גופות חללים ונכסי תרבות. פירוש הדבר הוא כי קיים איסור מוחלט לפגיעה מכוונת באזרחים במטרה להשיג יתרון צבאי. למשל, אסור להתנקש בילדיו של מפקד צבאי במטרה להפיל את רוחו. אסור לפגוע באויב לשם נקמה. אין להרוג אויב אך ורק משום שהוא "אויב". על צבא לפעול מתוך תכניות פעולה מסודרות החותרות לעבר מטרות לגיטימיות.
התנאי הרביעי הוא עקרון המידתיות. אין להפעיל כוח הרסני וקטלני באפן בלתי מידתי. למשל, אין להפציץ כפר שלם על מנת לפגוע בשלושה חיילים חמושים בנשק קל. אין יורים בתותחים אם ניתן להסתפק ברימון יד.
התנאי החמישי הוא שגם בהעדר איסור בדין הבינלאומי על פעולה מלחמתית מסוימת, אין היא בהכרח מותרת. כל פעולה מלחמתית צריכה לעמוד בעקרונות של כבוד האדם ושל התנהגות הראויה לבני אדם, ובראש ובראשונה, המחויבות לצמצום סבל אנושי ככל הניתן.
כיצד מיושמים עקרונות אלה ביחס לבתי חולים ומתקנים אזרחיים אחרים שבהם עושה החמאס שימוש צבאי?
סעיף 19 לאמנת ז'נבה קובע במפורש כי אם נעשה שימוש צבאי במתקן רפואי, למשל מאחסנים בו אמצעי לחימה, אזי המתקן הזה מאבד את ההגנה המיוחדת שיש לו, אך הוא אינו הופך אוטומטית ל"מטרה צבאית ראויה".
במילים אחרות, שימוש צבאי בבית חולים אינו הופך את בית החולים למטרה לגיטימית להשמדה. חס וחלילה מלהתנסח כך ביחס לבית חולים, מה עוד שהמאושפזים בו הם אזרחים תמימים, ואין הם אשמים בכך שחמושים עושים בבית החולים שימוש צבאי. בית החולים אינו המטרה אף פעם; יעדים צבאיים בתוכו או בסמוך לו עשויים להיות מטרות לגיטימיות.
המשמעות של שימוש צבאי בבית חולים היא, שאם להשגתן של המטרות הצבאיות הלגיטימיות של המלחמה ישנו הכרח לפגוע במטרות הצבאיות של האויב שהתמקמו בבית החולים, אזי מותר לעשות כן, גם אם, בלית ברירה, בית החולים ייפגע עקב כך. על הצד התוקף לעשות כמיטב יכולתו על מנת לצמצם את הפגיעה בבית החולים.
בכל פעולה מלחמתית יש חובה להתאמץ ולצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים ובתשתיות אזרחיות. אולם, כאשר מדובר בבית חולים, המאמץ הזה חייב להיות מוגבר באפן מיוחד וקפדני. אמנת ז'נבה קובעת במפורש כי יש להגן על החולים והפצועים "בכל הנסיבות".
החובה המוסרית של הרופאים
נחרדתי למקרא כרוז של קבוצת רופאים המתיימרת לפעול למען "זכויות החיילים" כשהיא קוראת להשמדה של בתי חולים בהם נעשה שימוש צבאי. כאשר רופאים מתבטאים בשם שליחותם, ולא כאזרחים גרידא, עליהם לפעול ללא לאות למען הגנה על חולים, פצועים וצוותים רפואיים באשר הם. הרופאים אמורים לייעץ בתחום הסיוע הרפואי ולקדם את ההגנה על בתי חולים, ולא להציג מראית עין של אכזריות וחוסר מידתיות.
אין צורך בסמכות הרפואית על מנת ללמד את הצבא מתי והיכן מותר לו להפעיל כוח קטלני. אדרבא, דווקא נוכח האפשרות המצערת של פעולה צבאית בתוך או בסמוך לבתי חולים, מצופה מן הרופאים להטיל אור על החובה המוסרית והחוקית להגן ככל הניתן על החולים, הצוותים והתשתיות הרפואיות. לצוותים הרפואיים אין ידע מקצועי בתחום ההרס, זה עניינו של הצבא. הצוותים הרפואיים מבינים בשירותי בריאות, ולכן הם יכולים ואמורים לייעץ לצבא כיצד לצמצם את הפגיעה בהם ולצמצם ככל הניתן את סבלם של החולים.
הכרוז המזעזע קובע כי בשל השימוש לרעה בבתי החולים, פוקעת כל אבחנה בין מטרות צבאיות לבלתי מעורבים, כאילו בית החולים בכללותו "מהווה מטרה לגיטימית להשמדה". אולם, החוק הבינלאומי קובע, כי גם אם יש הצדקה לפעולה צבאית הפוגעת בבלתי מעורבים בלית ברירה, תמיד יש להקפיד ככל הניתן על ההבחנה בין מטרה צבאית לגורמים בני הגנה. העדר התייחסות שכזו בפקודת המבצע עשויה להחשיבו כפשע מלחמה.
המצב המשפטי הוא כזה, שככל שאנו ביוזמתנו מתעדים את המודעות לנוכחותם של בלתי מעורבים ושל מתקנים רפואיים, וככל שאנו מתעדים מאמצים כנים לבדל אותם ולהגן עליהם תוך כדי פעולה, כן פוחת כוחו של בית הדין הבינלאומי בהאג לבחון את התנהלותנו ולשפוט את האחראים לה
כרוז זה הינו חמור במיוחד לאור הרגישות הרבה נוכח שלומם של שבויינו וחטופינו שבידי האויב, חלקם בוודאי חסר ישע וזקוק לטפולים רפואיים. החרד ל"זכויות חיילנו", אמור לחשוב בראש ובראשונה על היחס שחיילנו אמורים לקבל בנופלם בשבי, ועל התלות שלהם ושל כולנו בלגיטימציה בינלאומית למלחמה, ולטענות שעלולות לצוץ כלפיהם בבית הדין הבינלאומי בהאג.
המצב המשפטי הוא כזה, שככל שאנו ביוזמתנו מתעדים את המודעות לנוכחותם של בלתי מעורבים ושל מתקנים רפואיים, וככל שאנו מתעדים מאמצים כנים לבדל אותם ולהגן עליהם תוך כדי פעולה, כן פוחת כוחו של בית הדין הבינלאומי בהאג לבחון את התנהלותנו ולשפוט את האחראים לה. חשוב להדגיש כי מדובר באמנות בינלאומיות עליהן חתומה גם מדינת ישראל. אין מדובר במערכת המשפטית הישראלית, אותה ניתן לנסות ולשנות על ידי רוב בכנסת, באמצעות "רפורמות".
תמה אני אם רופאים האמונים על "רפואה מבוססת ראיות" וחשיבה מדעית קראו את אמנת ז'נבה והאמנות הנלוות טרם התבטאו בפומבי בשפה קיצונית של השמדה, וביחס לנושאים כה רגישים.
הכרוז הנפסד הזה מגלם שתי עמדות בעייתיות מאוד, שכבר צצו בשיח הציבורי עוד לפני המלחמה. הראשונה היא ההנחה המובלעת או המפורשת כי מערכת חוקים או מערכת משפט זרה לכאורה היא מכשול להצלחה ולצדק. השנייה היא כי על מנת לשרוד ולשגשג, עלינו להפעיל כוח ועוצמה במידה שהמערכת המשפטית הזרה, לכאורה, אינה מאפשרת.
הניסיון ההיסטורי מלמד כי התועלת הצבאית שבהפצצות מן האוויר היא נמוכה בהרבה מהמצופה. ברצוני להאמין כי לכל הפצצות המוטלות על עזה יש מטרה מוצדקת ומידתית. המידע המודיעיני אינו פרוש לפנינו ואין בידינו לשפוט או לבקר את פעולות הצבא בזמן אמת. אך לפחות בהתבטאות פומבית, ודאי של רופאים, אין ראוי להשתמש במלים כגון "השמדה", ודאי לא של בתי חולים. גם השפה המתלהמת של דה-הומניזציה "קני צרעות", אינה ראויה לרופאים, אולי למפקדים זוטרים המפיחים רוח קרב בחייליהם.
ללמוד מההיסטוריה
נוכח הטבח הנפשע והקיצוני בנגב המערבי, אובדן הביטחון ואובדן האמון בממשלה, עלינו להתאמץ ולהתעלות מעבר לכאב העצום, האבל והתסכול, ולחוש את המציאות בהקשרים רחבים יותר. ההפצצות השיטתיות ("הפצצות אסטרטגיות") של בעלות הברית לא הביאו את גרמניה הנאצית לכדי כניעה. לא ברור מה היתה תרומתן לניצחון.
כשם שידענו לספק השגחה רפואית נאותה לאייכמן ימ"ש, ודאי שאנו יכולים ומחויבים לתת טיפול רפואי ראוי לפושעי החמאס שטבחו בנו ללא רחמים. במלחמות עבר ניצחו בסופו של דבר הצדדים שיותר הקפידו על אמנת ז'נבה ולא הצדדים שזלזלו בה וברוחה
ההפצצות חיזקו את חוסנה של האוכלוסיה המופצצת, אשר במהירות הצליחה לשקם את הנזקים לתשתיות. למרות האמונה העזה של שר ההגנה והצבא האמריקאי, ההפצצות העוד יותר מסיביות של צפון קוריאה, ולאחר מכן צפון וייטנאם לא הביאו ניצחון על צבאות גרילה חלשים ולא הצילו את ארה"ב מתיקו במלחמה אחת ומתבוסה בשנייה.
השבויים והפושעים הנאציים קיבלו טיפול רפואי ככל שנזקקו לו, גם אלה שביצעו פשעים מחרידים ביותר ובהמשך נידונו למוות. כשם שידענו לספק השגחה רפואית נאותה לאייכמן ימ"ש, ודאי שאנו יכולים ומחויבים לתת טיפול רפואי ראוי לפושעי החמאס שטבחו בנו ללא רחמים. במלחמות עבר ניצחו בסופו של דבר הצדדים שיותר הקפידו על אמנת ז'נבה ולא הצדדים שזלזלו בה וברוחה.
מדינת ישראל מחויבת משפטית לעקרון־העל על פיו כל פעולה מלחמתית כפופה לשיפוטו של "הנוהג בקרב האומות התרבותיות והמצפון הציבורי". עלינו להיזהר מאד מאמירות המנוסחות באופן המקומם את המצפון הציבורי הבינלאומי, אותו מצפון אליו זעקנו נואשות מהפוגרומים ותאי הגזים; אותו מצפון אשר עוררנו בהצלחה בתחינתנו להכרת האו"ם בזכותנו למדינה יהודית בארץ ישראל.
סמוך מאוד לכניעתה של גרמניה הושמע החזון של איחוד אירופה תחת ערכים של שלום ושל אחווה, במציאות בה גם עמי אירופה, כולל הגרמנים (!), נושאים באופן שווה בעולה של חברה חדשה, של שלום ושגשוג. ווינסטון צ'רצ'יל שקרא להכנעה של גרמניה ללא תנאי ואישר את ההפצצות המסיביות מן האוויר, הוא אשר חזה כל זאת בנאומו באוניברסיטת ציריך בספטמבר 1946.
העם הגרמני אשר כמעט כאיש אחד התייצב מאחרי היטלר וקלגסיו, מלחמותיו והשואה הנוראה שחוללו, ניעור ממלחמת העולם השנייה והפך לאחת האומות היותר מתוקנות ושוחרות שלום. תהליכים דומים אירעו במקומות אחרים בעולם. לפני פחות משלושים שנה התאוששה בוסניה במהירות ממעשים אכזריים וקטלניים בהיקף גדול משחווינו אנו. כזה אמור להיות החזון שלנו כאן בארץ ישראל. זו המשימה שלנו ושל הפלשתינאים בעזה. אנו ננצח במלחמה הצודקת להכנעת שלטון חמאס אם יהיה לנו חזון של שלום המבוסס על הדין הבינלאומי, על מעמד שוויוני, כבוד הדדי ושיתוף פעולה.
"על הרופאים ללמד את הצבא הלכות תופעות לוואי"
כאן יש למערכת הבריאות הישראלית מקום של כבוד, כמגזר חברתי אשר יש בו שילוב ואחווה בין רופאים יהודים ולא־יהודים, המטפלים יחדיו באפן שוויוני בכל נזקק. נראה לי כי משימתה המיוחדת של מערכת הבריאות בימים אלה היא למנף את הישגיה אלה על מנת להפיג את ענני החשדנות והזעם בין יהודים וערבים בחברה הישראלית, ולקדם זהות של שיתוף פעולה, כבוד הדדי, נכונות להתווכח, להתעמת ולבנות יחד, גם נוכח פערים לאומיים ודתיים.
המערכת הזו היא אשר מגויסת כולה לטיפול בנפגעי הטבח ופצועי המלחמה. העם כולו סומך עליה ועל מוכנותה להתמודד עם הסלמה. יותר אולי מכל מערכת אחרת, מוטה מערכת הבריאות לעבר למידה, הפקת לקחים, חשיבה ביקורתית וחדשנות. לאלה זקוקים אנו גם על מנת לעצב חזון של שלום ולקדמו.
רופאים ישראלים פעלו רבות למען סיוע לתושבי עזה, גם זאת בשיתוף פעולה עם צוותים טיפולים מקומיים. ליבם של הרופאים בראש ובראשונה עם הנפגעים, גם אם הפגיעה הינה תופעת לוואי טראגית ובלתי נמנעת של פעולה חוקית. במקום לחרחר את הצבא לסבבי הרס, גם אם בלתי נמנעים, על הרופאים ללמד את הצבא הלכות תופעות לוואי – להפחית ככל הניתן התערבויות רפואיות מסוכנות, לצמצם ככל הניתן את תופעות הלוואי, תמיד לראות בהן טרגדיה ותמיד להזדהות עם החולים, המוחלשים, הנפגעים. אין הזדהות שכזו גורעת מאומה מן הזהות הלאומית, ביטחון עצמי, ומן האמונה בצדקת הדרך. אדרבא, היא אמורה לנבוע מהן. על הרופאים להעצים את הנאצל שבאדם, גם השפוף והשפל, ולהתמקד ביכולתו להתרפא ולהשתקם, גם אם במחיר כבד.
הכותב, פרופ' יחיאל מ. בר אילן, ביה"ס לרפואה של אונw ת"א; מומחה לרפואה פנימית; לשעבר היועץ האקדמי של הסדנאות לאתיקה של האיגוד הבינלאומי לרפואה צבאית ICMM
*הכותב מבטא את דעותיו ולא מייצג את אונ' ת"א
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
